חברת "דן" הגישה תביעה שכנגד בלי שיהיה לה מעמד של בעל דין ובניגוד לחוק

התביעה

1.              ביום הבחירות לכנסת השבע-עשרה, ה-28 במרץ 2007, נהג בדיר עזמי (להלן נהג המונית) במונית-זוטובוס השייכת לתובע, בקו שבו אסף והוריד נוסעים, בין עמישב עד סמוך לבית החולים ביילינסון בפתח תקוה.

2.              לאחר שעבר את רחוב ארלוזורוב ועבר להמשכו, שם שמו פרנקפורטר, פנה נהג המונית צפונה לרחוב יצחק שדה. לטענתו - בכתב התביעה ובעדותו בבית המשפט במקובץ - עצר סמוך לתחנת אוטובוסים של חברת "דן", בקו 66, והיה בדעתו לקלוט נוסעים. לפתע הגיע האוטובוס של חברת "דן" שבו נהג הנתבע (להלן נהג האוטובוס), עקף את המונית וחסם את דרכה. נהג המונית לא יכול היה להמשיך לנסוע במצב זה, הוא עלה עם חלק של המונית על המדרכה ואז פגע בו נהג האוטובוס בקצהו של הרכב במונית ליד המראה והמשיך בנסיעתו.

3.              תחנות מספר הלאה משם, לא הרחק מבית החולים ביילינסון, בהיותם בדרך ז'בוטינסקי המשיך נהג המונית וטען, המשיך נהג האוטובוס להתנכל לו ודולק אחריו. נהג המונית ניגש לנהג האוטובוס "כדי להרגיע אותו". אותה עת היה נהג האוטובוס עסוק בהעלאת נוסעים והורדתם, לפתע לחץ על דוושת הבנזין והאוטובוס פגע במונית, שהיתה לפניו. נהג המונית הסביר כי אותה שעה לא היה במונית כלל אלא במרחק כמטר מנהג האוטובוס (שורה 20 בעמ' 1 לפרוטוקול). נהג המונית המשיך וטען, כי הוא הזמין אמבולנס בעבור הנוסעים במוניתו והגיש תלונה למשטרה עקב האירועים. עוד הוסיף, כי נהג האוטובוס גרם לנזקים במונית בעזרת מנקב הכרטיסים שהיה בידו.

4.              התובע דאג להערכת נזקי המונית-זוטובוס רק חודש ימים לאחר האירוע. השמאי קבע, כי המונית-זוטובוס ניזוקה בחלקה האחורי.

ההגנה

5.              בכתב ההגנה של נהג האוטובוס (שהכינה אותו המעסיקה של הנהג, ונקטה צעד של הגשת כתב תביעה שכנגד בניגוד לחוק, כפי שיוסבר להלן בהרחבה) ובעדותו בבית המשפט, הוא לא התייחס לתקרית ברחוב יצחק שדה כלל.

6.              הוא טען, כי עצר בתחנה ליד בית החולים ביילינסון, כשהמונית לפניו. נהג המונית ירד מן המונית בעת שנהג האוטובוס היה עסוק בהעלאת נוסעים והורדתם, ניגש לחלון הנהג וחבט בפניו באגרופו. לשניות ספורות איבד נהג האוטובוס את הכרתו ואז החליקה רגלו מן הסתם מדוושת הבלם והאוטובוס נע קדימה ופגע במונית. נהג האוטובוס פונה לבית החולים באמבולנס והמשטרה פתחה בחקירת האירוע. החקירה טרם נסתיימה. במהלך הדיון בבית המשפט הגיש נהג האוטובוס תצלום פניו החבולים, אישורים בכתב על פגיעת האגרוף בפניו ועל הטיפול שקיבל בבית החולים.

מסקנות בית המשפט

7.              בפרשה זו נשמעו בבית המשפט גירסות מנוגדות.

8.              החתירה לגילוי העובדות המדויקות משימה קשה היא עד מאוד. ראשית, לא פסו מעולמנו עדי שקר, העשויים לעתים להוליך שולל אפילו שופט מנוסה וזהיר. שנית, אפילו ישרי לב מעידים, בדרך כלל, לפי האמת הסובייקטיווית שלהם, אשר לא תמיד תואמת את האירוע, כפי שאירע במציאות. הטעמים לכך נעוצים בטעויות אנוש, בקליטה לא מדויקת, במגבלות הזיכרון וכיוצא באלה. יש שהדין נחתך על-פי ראיות נסיבתיות בלבד, ואז על השופט, כבעל הסמכות, להכריע, אם דווקא הגירסה המפלילה היא המסקנה ההגיונית היחידה, העולה מן הראיות. לעתים אף אין מנוס מלהסתמך על חזקות- לכאורה, שנקבעו על יסוד ניסיון החיים ותכתיב השכל הישר. אין איפוא כל ביטחון, שהממצאים העובדתיים בפסק הדין - חרף כללי הזהירות הננקטים כמבואר - משקפים תמיד ובהכרח את ההתרחשות, כפי שזו אירעה במציאות, דיינו אם עיקרי הדברים, הקובעים את התוצאה לשבט או לחסד, נכונים הם (בג"ץ 152/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו, 4, 449). "המציאות היא מורכבת ורבת פנים. כל נסיון לכלוא תיאור עובדתי במסגרתו של סיפור פשוט, חד-מימדי ודרמטי, המבוסס על הבחנות חדות בין טובים לרעים, דוברי אמת לשקרנים, תמימי-דרך לחורשי מזימות, נועד מראש לכשלון, או לכל הפחות לחוסר דיוק" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן ואח', פ"ד נו, 3, 245). בסופו של דבר, אל נשכח: הדרך לאמת סוגה בטעויות, כלשונו של נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". הנסיון להגיע לחקר האמת אינו תמיד קל אך בית המשפט עושה תמיד כמיטב יכולתו והבנתו כדי להגיע למסקנה הנכונה.

9.              לבית המשפט היתה אפשרות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות.

10.          לערכאה הדיונית יתרון בולט בכל הנוגע להערכתן של הראיות, עקב ההזדמנות שניתנה לה להתרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2), 150, 165; וכן ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד,4, 632; ע"פ 5928/99 גלדסון נ' מדינת ישראל, מיום   1.9.2005).

11.          בפרשה זו, שבה נשמעו שתי גירסות הנהגים בלבד, ללא עדויות נוספות על מה שאירע בין השניים, תרמה התרשמותו של בית המשפט לא מעט לשיקלול עדויותיהם.

12.          ככלות הכל, "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).

13.        "המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים, וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז,4, 221, בעמ' 635). הפעלת המבחנים נעשית, ראשית לכל, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית ^-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות (ראו י. קדמי, על הראיות, כרך ג, בעמ' 1351-1350 וההפניות שם), אולם ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל). המושג 'אותות האמת המתגלים במשך המשפט', כלשון סעיף 53 לפקודה, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים. משמעותו רחבה, ו"...עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית ^-המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד" (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד,3, 393, בעמ' 436. כן ראו קדמי, כרך ג בעמ' 1346. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) שמגר בע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה, 4, 62, בעמ' 71-70: 'למותר להוסיף כי הביטוי 'אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט' אינו מתייחס דווקא לסימנים העולים מפניו ומתנועותיו של העד בזמן מתן העדות, אלא הוא מתייחס לתהליך ההשוואה של הדברים, שהושמעו על ^-ידי העד, עם ראיות אחרות או בחינתן על ^-פי ההיגיון וניסיון החיים, העומד לבית המשפט לעזר, בעת שהוא מתמודד עם הראיות, המחייבות סינון והמסייעות להכרעה בין הגירסות..." (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו, 6, 205).

14.          ככלות הכל, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כמאמר חז"ל. "בנוהג שבעולם המשפט, כשבאות לפני השופט שתי עדויות הסותרות זו את זו, מכריע ביניהן השופט על-ידי המהימנות שהוא מייחס לזו ושהוא שולל מזו. יש והמהימנות נובעת או מושפעת מתוך נסיבות חיצוניות שהוכחו לבית-המשפט, יש והמהימנות אינה אלא פרי התרשמותו או 'טביעת-עינו' של השופט. בתי-המשפט שלערעור הרגילו עצמם שלא להרהר אחר מידותיו של השופט שראה ושמע את העדים והתרשם מהם ; ועד כה יצאו מכלל זה אך מקרים נדירים ביותר, אשר בהם טפחו אותן נסיבות חיצוניות אובייקטיביות על-פני המהימנות אשר השופט ראה לייחס לעדות פלונית" (ע"א 803/75 נתן מונרוף נ' משה ואסתר קלינמינץ ואח', פ"ד ל, 3, 179).

15.          "התרשמות היתה מאז ומעולם אחד מ'כלי העבודה' המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף אותה, וחרף כל המגבלות והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה" (ע"פ 71216/01 + 71310/01 מדינת ישראל נ' דניאל אזוגי וערעור שכנגד, מיום 30.9.2002; תקדין מחוזי 2002 (3), 1979 וכן פדאור 02 (3) 738; וראו גם רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' MICROSOFT CORPORATION, תק-על 2003 (1), 822 ו ע"א 36/99 ראובן יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל ואח', תק-על 2001 (1), 1380 והאסמכתות שם).

16.          לא זו בלבד שבית המשפט רשאי לעשות שימוש בכלי זה (התרשמות מעדים), אלא שתפקידו השיפוטי מחייב אותו להיעזר במראה עיניו, וכל עוד לא מדובר בהתרשמות הדורשת מומחיות - אין בכך כל פסול" (ע"פ 602/06 אשר אברהם נ. מדינת ישראל, פסק דין מיום 2.1.2007).